בפרש״י בד״ה מתני׳ רבנן היא ואשמעינן רישא וכו׳ וסיפא אשמעינן עכ״ל. האי רישא דנקט היינו סיפא דמתניתין דלעיל דקתני בזמן שהן מודים ודייקינן לעיל דקנה משום מגו דזכי לנפשיה וסיפא דנקט היינו רישא דמתניתין דהכא האי בבא דקיימינן עליה דקאמר תנה לי ואמר אני זכיתי בה:

בד״ה מדקתני סיפא ואי תחילה דסיפא לאו משעת הגבהה קאמר וכו׳ עכ״ל. ומה שהוצרך לפ׳ כן היינו משום דלישנא דגמרא הכי דייק דאל״כ היכי קאמר פשיטא אע״ג דלא אמר תחלה וכו׳ ומאי קושיא דלמא הא דנקיט בסיפא תחלה היינו דקמ״ל דאע״ג דקאמר שזכה בה תחלה קודם שהגביהו מאי דלא הוי שמעינן אי לא הוי נקט בהדיא לכך פרש״י דבאמת סברת התרצן כן הוא דממילא אי איירי תחלה דסיפא משעת הגבהה ע״כ איירי רישא נמי בשעת הגבהה דרישא וסיפא בחד גוונא משמע ליה ואין ביניהם אלא דרישא אמר קודם שנתנה וסיפא אחר שנתנה אלא דע״ז גופא הוצרך התרצן להביא ראיה דסיפא איירי בשעת הגבהה דלא תימא רישא וסיפא אחר הגבהה איירי והיינו כפרש״י ועיין עוד מזה בסמוך וק״ל:

בד״ה סיפא דלא אפשר וכו׳ קודם שנתתיה לך עכ״ל. ויש לתמוה אמאי לא מפ׳ בפשיטות דתחלה דסיפא לר״נ נמי היינו שהגביה תחילה לצורך עצמו ורישא רבותא קמ״ל דאפילו לא אמר תחלה קני וסיפא רבותא קמ״ל דאפי׳ אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו אפ״ה לא מהני ואפשר דלישנא דגמרא הכי דייק מדקאמר תנא סיפא לגלויי רישא משמע דבסיפא גופא ליכא רבותא והיינו משום דכיון שכבר נתנה מתחת ידו פשיטא דלא מהימן בשום ענין וכל עיקרא דסיפא לא נקט אלא משום רישא וא״כ דבסיפא ליכא רבותא ניחא ליה למנקט סיפא דומיא דרישא ממש ומשום הכי מפרש תחילה קודם שנתנה וק״ל:

בא״ד דגלי דעתיה כשנתנה לו דאדעתיה דהאי אגבהה עכ״ל. כל המפרשים תמהו פה אחד על רש״י מה ראה על ככה לפרש כן אחר שכבר פרש״י בעצמו במשנתינו דקני׳ ממ״נ אי מתורת מתנה או מתורת הפקר וע״ק מ״ש דגלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ומה בכך שהרי יכול לחזור בו כיון דאליבא דמ״ד לא קנה חבירו קיימינן ע״ש במהרש״א ומהר״ם. ולענ״ד נראין דברי רש״י נכונים משום דהכא אליבא דר״נ קיימינן ורש״י לשיטתו שכתב בפרק משילין דלר״נ דאמר לא קני חבירו מכ״ש דמגביה גופא נמי לא קני והוי כהפקר והטעם דאע״ג דלפי הדין לא קנה חבירו מ״מ אנן סהדי שזה הגביה מעיקרא אדעתיה דחבריה ולא אדעתא דנפשיה וסופו מוכיח על תחלתו שנתנה לחבירו מחמת שהיה סובר דהדין הוא דקנה חבירו אבל כשעדיין הוא ביד המגביה ודאי ר״נ גופא מודה דקנה המגביה כסתם מתניתין דהכא שאם אמר אני זכיתי בה זכה בה כשעודנה בידו ואע״ג דרש״י מפרש אליבא דר״נ דאני זכיתי בה דרישא היינו שרוצה לזכות בה עכשיו היינו לרבותא דאפילו שהוא מודה שהגביה לצורך חבירו אפ״ה יכול לחזור בו כיון דס״ל לא קנה חבירו אבל מ״מ משמע דכ״ש אם אמר שהגביה תחלה לצורך עצמו דזכה בו ונאמן בכך זהו פשוט כדמשמע להדיא מלשון רש״י בשמעתין בכמה דוכתי ועוד דמהיכא תיתי לא יהא נאמן כשעודנו בידו ועינינו רואות שרוצה לקנות בה וממילא קנויה ועומדת אצלו ואם כן כשאמר שקנאה משעת הגבהה נמי נאמן א״כ מכל זה מוכח דכל עיקרא דמלתא דר״נ בפ׳ משילין דלא קנה המגביה היינו נמי לאחר שיצאה מידו וקמ״ל דלא אמרינן דמסתמא הוי קאי ברשות המגביה למפרע קודם הנתינה ואם כן הנתינה היה מתנה בטעות שהיה סובר שמשעת הגבהה זכה חבירו וקאמר ר״נ דלא אמרינן הכי אלא מסתמא הגביה אדעתיה דחבריה ואם כן לא נתכוון לקנותו בעודנו בידו וכיון דלא נתכוון לא קנה והוי כהפקר וקנה חבירו במשיכה וע״ז פליג התם ר״ש וס״ל דמסתמא קנה המגביה וכשנתנה לחבירו זכה הלה מדין מתנה כ״ז מבואר שם היטב בלשון רש״י כמו שהעתיקו שם התוספ׳ וא״כ הן הן דברי רש״י כאן אליבא דר״נ דמוקי לסיפא דמתני׳ כשאמר אני זכיתי קודם שנתתיה לך והיינו בין אם אמר שנתכוון לקנות קודם שנתן בין אמר דממילא זכה בה קודם הנתינה כיון דלא קנה חבירו וזה שלא כתב רש״י שאומר שנתכוון לקנות קודם שנתנה כמ״ש בד״ה מדקתני סיפא משום דכאן א״צ לזה כדכתיבנא ועל שני החילוקים אין בדבריו כלום ומסיק רש״י הטעם כפי שיטתו בפרק משילין והיינו דכיון שנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה ואם כן משעת הגבהה ודאי לא קנה כיון דנתכוין אדעתיה דחבריה וכן אח״כ לא נתכוון לקנותו וכ״ז איגלאי דעתיה למפרע כיון שנתנו לבסוף לחבירו ע״כ משום שהיה סובר שקנאה חבירו בהגבהה דיליה אלא דעכשיו רוצה לחזור בו ולומר שהנתינה היתה בטעות ובזה פשיטא דאין בדבריו כלום דכיון שלא נתכוין לזכות ממילא לא היתה קנייה כלל לשיטת ר״נ בפ״ק משילין וא״כ לפ״ז עלו דברי רש״י כהוגן דלא שייך כאן טעמא דקנה חבירו מחמת מתנה דאליבא דר״נ דקיימינן הכא לא שייך שום מתנה כיון דהמגביה לא קנה ומ״ש רש״י במתני׳ דקני׳ ממ״נ אי משום מתנה או משום הפקר כוונתו ג״כ לפלוגתא דר״נ ור״ש כמבואר מלשונו בפי׳ המשנה וא״כ קאמר דלר״ש דקנה המגביה קנה חבירו מדין מתנה ולר״נ דלא קנה המגביה כיון שלא נתכוון קנה חבירו מדין הפקר אלא דהיא גופא תקשה אמאי אמרינן דהוי הפקר ולמה לא יהא המגביה נאמן שזכה בה מתחילה בשעת הגבהה או אח״כ לכך כתב דמשנתנה לו גלי דעתיה דאדעתיה דהאי אגבהה וכדכתיבנא ואין להאריך יותר והמעיין היטב יראה שנתיישבו בזה כמה דקדוקים בלשון רש״י בשמעתין ועיין בלשון רש״י בפ׳ משילין ובתוס׳ שם ותראה שדברים נכונים וברורים בס״ד ודו״ק:

שם בגמרא מ״ט הוי תופס לב״ח במקום שחב לאחרים וכו׳ וזה יתכן לשיטת רש״י בפ׳ משילין דלר״נ דאמר לא קני חבירו כ״ש דמגביה נמי לא קנה והוי כהפקר ואי תפסו איניש דעלמא קודם שמתכוון המגביה לקנות בעצמו זכה א״כ יהיב שפיר טעמא משום דהוי חב לאחרים אבל אם נאמר דלמ״ד לא קני חבירו קני המגביה לנפשיה א״כ מה טעם יהיב לזה דהוי חב לאחרים ומאי איכפת לאחרים אם יקנה המגביה או חבירו ובאמת נראה בלא״ה דאדרבא החולקים על שיטת רש״י סברי דכ״ע מודו דמגביה ודאי לא קנה וכ״נ להדיא מלשון תוספות פרק משילין ע״ש:

בתוספות בד״ה תופס לב״ח וכו׳ מה שפרש״י וכו׳ אין נראה וכו׳ עכ״ל ויש להקשות אמאי לא מייתי ראיה לדבריהם ממשנתינו דאמר תנה לי וא״כ עשאו שליח ואפ״ה קאמר ר״נ דיכול המגביה לחזור בו אח״כ משום דלא קנה חבירו מטעמא דתופס לב״ח אלא די״ל דבמתני׳ לא הוי כשליח כיון דא״ל תנה לי ולא אמר זכה לי וא״כ יש ליישב ג״כ קושיית התוספות אליבא דרש״י דהתם נמי בעובדא דיימר בר חשו ע״כ לא היה שליח לקנות מדין זכיה שלא היה צריך לזכות כיון שתפסו בחובו ולגבי ב״ח אחריני לא אסיק אדעתיה אלא הא דקא״ל לשליח תפסה היינו תפיסה שאינה בדרך קניה אלא שתהא תחת ידו להביאה לו אבל עיקר כוונת רש״י היכא שעשאו שליח לזכות במידי דשייך זכיה דא״כ ה״ל יד שליח כיד בעלים לגמרי ויליף לה מפועל דבסמוך דמ״ש פועל ומ״ש שליח ועוד נראה ראיה לרש״י מדקאמר ר״י בסמוך דבזכה לי קנה אע״ג דאית ליה בפ״ק דגיטין דתופס לב״ח לא קנה ותי׳ תוספ׳ אפשר דלא משמע לרש״י ועיין בש״ך ח״מ סי׳ ק״ה שמיישב לשון רש״י בע״א לחלק בין שליח בחנם או בשכר ע״ש:

בגמרא וא״ת משנתינו דאמר תנה לי ולא אמר זכה לי. אבל בזכה לי אפי׳ אם אמר שהגביה תחילה לצורך עצמו אפ״ה לא זכה וכן הסכמת הפוסקים וכתב ה״ה הטעם דכיון שא״ל זכה לי וזה שותק הוי שתיקתו כהודאה וע״ש בח״מ סי׳ רס״ט בסמ״ע ובש״ך ובתי״ט כאן ולפי מסקנתו דלר״י נמי לא מיתוקמא מתני׳ אלא בדקאמר תחילה ע״ש:

בתוספות בד״ה מעבירין וכו׳ ואע״ג דעני המהפך כו׳ אבל במציאה או בהפקר כו׳ עכ״ל. ורבים חולקין דאפי׳ במציאה והפקר נמי שייך עני המהפך בחררה אבל הכא בפיאה לא שייך כלל עני המהפך בחררה דכולהו עניים יושבין ומשמרין אימתי מניח בע״ה פאה וא״כ אינהו נמי דעתייהו עלייהו ומהפכין בה אלא שזה נהג מנהג רמאות ונפל עליה הלכך מעבירין אותו הימנו עיין בחו״מ סי׳ רל״ו: